פרק מתוך ספר בתהליך כתיבה שנושאו המוזיקה בתנ"ך
אחת השאלות שחוקרי מקרא וחובבי התנ"ך עשויים לשאול כיום היא: האם המוזיקה המקראית הייתה "יפה"? כלומר, האם הייתה נעימה, ערבה, נאוה—מושגים שאנחנו מזהים כיום כביטויים המצביעים על יופי כפי שמונח זה מובן כיום במערב.
אלא שהשאלה עצמה עשויה להיות אנכרוניסטית. כלומר, היא משקפת ניסיון לשפוט תופעה קדומה באמצעות קריטריונים מודרניים שאינם בהכרח רלוונטיים לעולם המקראי. תפיסות כמו "יופי", "נעימות" או "ערבות" כמטרות מוזיקליות—הן תולדות מסורת אסתטית מאוחרת, אולי בהשפעה במקור של התרבות היוונית העתיקה, או תוצאה של תהליכים תרבותיים-אסתטיים שהתרחשו רק מאות ואלפי שנים מאוחר יותר במערב.
האם המקרא מתייחס ליופייה של המוזיקה?
אם ננסה לחפש בתנ"ך אזכורים מפורשים לכך שהמוזיקה הייתה יפה, נעימה או ערבה, נגלה שלא נמצא לכך סימוכין של ממש. בדיקה קונקורדנציאלית תראה כי התנ"ך פשוט אינו עוסק בשאלת היופי של המוזיקה.
המונח "ערב", למשל, מופיע בשיר השירים ב', י"ד: "כי קולך ערב ומראיך נאוה". אך גם כאן, קשה לטעון שמדובר על מוזיקה במובנה הצלילי. ההקשר הוא מטאפורי ורומנטי, כשהדימוי המרכזי הוא קול היונה—עוף שאינו נחשב לציפור שיר, אלא לציפור שהומה. כלומר, אין הכרח שמדובר כאן על שירה מוזיקלית, ומכאן שאין ראיה לטענה לקיומו של מושג "יופי מוזיקלי" בפסוק הזה.
דוגמה נוספת היא מספר שמואל א', ט"ז, שם מתואר כיצד נגינתו של דוד סייעה לשאול המלך להשתחרר מרוח רעה. אולם הטקסט מדגיש את האפקט הפסיכולוגי של הנגינה ולא את איכויותיה האסתטיות. לא נאמר כי המוזיקה הייתה "יפה", אלא שהיא שימשה מטרה מעשית—להשקיט נפש רוגשת.
המונח "נעם" מופיע בהקשרים מעניינים. הוא מתאר את שם ה', ולעיתים גם דמויות כמו דוד ויהונתן או את הכינור ככלי נגינה. ייתכן כי דוד, שמקושר גם לשם ה', גם ליהונתן וגם לכינור, הוא הציר המקשר למונח זה. אך שוב, אין כאן תיאור מפורש במונח מוזיקה דווקא כנעימה.
גם המילה "נאוה" מציינת בדרך כלל יופי חזותי, ולעיתים קשורה ל"תהלה"—אך לא ברור אם מדובר בטקסט מושר או בדברי שבח מילוליים בלבד. בשום מקום לא נאמר מפורשות שמדובר במוזיקה יפה או בעלת יופי במובן האסתטי המודרני.
מדוע לא?
אין זה אומר שמוזיקה יפה לא הייתה קיימת בתקופת המקרא. ייתכן בהחלט שהיא הייתה מרגשת, מורכבת, ואפילו מעוררת התפעלות. אך העובדה היא שמחברי התנ"ך לא ראו לנכון להתייחס לאיכות זו. ייתכן שזה פשוט לא היה חשוב בעיניהם, או שהיה מובן מאליו ולא היה צורך לציינו. לחלופין, ייתכן שהם ראו בתפיסת היופי – במיוחד זו שהייתה נפוצה בתרבויות שמסביב – משהו זר, שטחי, או אף בעייתי מבחינה דתית או מוסרית.
ומה קורה בכתבים מאוחרים יותר?
במקורות מאוחרים יותר מופיעים רמזים דווקא להסתייגות מה"ערבות" מוזיקלית. כך, לדוגמה, במסכת ערכין (פרק ב' משנה ו'), נאמר שלא השתמשו בבית המקדש בכלי נגינה בשם הידראוליס, מפני ש"קולו ערב ומערבב את הנעימה". כלומר, דווקא נעימות הצליל נתפסה כבעיה. ייתכן שזו הייתה התנגדות תרבותית למוזיקה ההלניסטית – מוזיקה "נעימה מדי", אולי יצרית או מושכת מדי, שנתפסה כזרה לערכים הרוחניים של הפולחן היהודי.
ועדיין, גם כאן, איננו יודעים בבירור מהי בדיוק משמעות המילה "ערבה" באותו הקשר. ייתכן שהיא לא ביטאה "נעימות" כמו שאנחנו מבינים כיום, אלא אולי משהו שלא התאים לרוח המקדש.
לסיכום
אם יופייה של המוזיקה בתנ"ך היה נושא משמעותי בעיני מחברי המקרא, היינו מצפים למצוא לכך ביטוי בטקסט. העדרם המוחלט של אזכורים כאלה הוא עדות ברורה לכך שהיבט זה לא עמד במרכז הדיון התרבותי-מוזיקלי של התקופה, לפחות לא זה שבכתב.
אך חשוב לזכור: העובדה שאין תיאורים מפורשים של מוזיקה כ"יפה" אינה מעידה בהכרח על היעדר יופי. המוזיקה בתנ"ך יכולה בהחלט להיות עשירה, עוצמתית, רבת רבדים ומשמעות עמוקה—ואולי דווקא בדברים אלו טמון יופייה.
בפרקים הבאים של הספר נצלול אל עולמה הסמלי, הפולחני והתרבותי של המוזיקה המקראית, ונגלה את עושרה האמיתי. ואם תרשו לי "ספוילר" קטן—דווקא מהמקום הזה, העמוק והייחודי כל כך, עשוי להתגלות גם יופייה המיוחד של המוזיקה התנ"כית, לא כזה שמבוסס על האידיאל היווני של "καλός" (קאלוס), אלא כזה השייך לעולם ערכי, דתי, ובעל יופי שונה ומיוחד רק לה.
לקריאה נוספת
עמנואל פרידהיים, "לשאלת ההתמודדות של החברה היהודית בארץ-ישראל עם המוזיקה בימי בית שני, המשנה והתלמוד," קתדרה: לתולדות ארץ ישראל וישובה, 132 (2009): 55-76.
Copyright © 2025 Guy Shaked. All rights reserved.
Posted: 22-April-2025, 22:00 (Jerusalem Time)
Modified:
